אחרי הפטרייה הזו אנשים קטנים צועדים על השולחן, ובה אין שום סם מוכר

במסעדות במחוז יוננן שבסין שומרים טיימר מטבח לפטרייה אחת מסוימת. המחבת עולה על האש לחמש עשרה דקות, ואת המנה מבקשים מהסועדים לא לגעת בה עד שהטיימר מצלצל. הסיבה להקפדה מוזרה: פטרייה שלא התבשלה מספיק גורמת לאנשים לראות בני אדם זעירים, חצי יממה עד יממה אחרי הארוחה. עשרות או מאות דמויות, בגובה של כמה סנטימטרים ועד שלושים, צועדות על השולחן, מתגלגלות מעבר לקצהו ומהלכות סביב הצלחות ולא דרכן.

המקומיים קוראים לה ג׳יאן שואו צ׳ינג, “הופכת לכחולה ביד”, כי הבשר משנה צבע במקום השבר. שמה המדעי הוא Lanmaoa asiatica, והיא חידה כמעט מאה שנים. ביוני 2026 הראו מיקולוגים מאוניברסיטת יוטה שסיפורים דומים מסין ומהפיליפינים מובילים לאותו מין. בשנות ה־60 אפילו אלברט הופמן, הכימאי שגילה את ה־LSD, בדק פטריות דומות מגינאה החדשה ולא מצא בהן דבר. עכשיו החוקרים גילו שבג׳יאן שואו צ׳ינג אין לא פסילוסיבין ולא הגנים הדרושים לייצורו.

אנשים קטנים שמצייתים לחוקים

רופאים קוראים לחזיונות האלה הזיות ליליפוטיות, על שם תושביה הזעירים של ליליפוט ב״מסעות גאליבר״. בדרך כלל זהו תסמין נדיר של מחלה. בג׳יאן שואו צ׳ינג זה הכלל. לפי רישומי בתי חולים מיוננן שמצטט דוקטורנט קולין דומנאואר, כ־96% מהחולים שפנו לעזרה רפואית אחרי ארוחה כזו ראו אנשים קטנים. החזיונות, אמר דומנאואר בראיון, נמשכים כמה ימים, לפעמים שבועות.

אנשים שמעולם לא נפגשו מתארים את אותם פרטים. כ־90% מדברים על דמויות הדומות לגמדים, ליצנים או פיות בבגדים צבעוניים, בגובה 3 עד 30 סנטימטרים. דומנאואר מספר בבלוג המוזיאון על פרופסור אחד מיוננן. הוא הרים מפה וראה מתחתיה מאות אנשים קטנים צועדים כמו חיילים. כשהרים את המפה גבוה יותר, ראשיהם ניתקו ונדבקו לצדה התחתון, וגופיהם המשיכו לצעוד במקום. הפרופסור אפילו מדד אותם: כשני סנטימטרים. בתיאור אחר, אדם שאכל מרק ראה את הדמויות קופצות מהכף לקערה ושוחות בה. כשהכניס לפיו כף נוספת, הן עדיין נראו לו בתוך הפה.

החלק המוזר ביותר הוא שהחזיונות נשמעים לחוקי הפיזיקה. “הן לא עוברות דרך קירות או משהו כזה”, אומר דומנאואר. הליליפוטים של המטופלים מתנהגים אותו דבר: הפסיכיאטר ההולנדי יאן דירק בלום, שחקר מאות מקרים מתועדים, ספר שב־97% מהם הדמויות “חיו” בסביבה האמיתית, על הרצפה, על שולחן או על שמיכה.

תשעים שנות “טירוף פטריות”

פטרייה דומה מוזכרת כבר בטקסט דאואיסטי מהמאה ה־3: אכלו אותה חיה, הוא מזהיר, ו“תראו אדם קטן”. מדענים מערביים שמעו על האנשים הקטנים רק ב־1934, מהרמות של פפואה גינאה החדשה. המקומיים אכלו פטרייה בר בשם נונדה, ויש מהם שפיתחו את מה שזרים כינו “טירוף פטריות”. זקן אחד סיפר שראה אנשים זעירים עם פטריות סביב פניהם.

בשנות ה־50 וה־60 לקחו על עצמם אנתרופולוגים ומיקולוגים את התעלומה. הם צמצמו את החשודים לכמה פטריות בולטוס, קרובות משפחה של הבולט. דגימות נשלחו לאלברט הופמן, שבודד את הפסילוסיבין וגילה את ה־LSD. אם מישהו יכול היה למצוא חומר פסיכואקטיבי בפטרייה, הרי זה הוא. הופמן לא מצא דבר.

אחרי זה הנושא שקע. החוקרים הסיקו ש“טירוף הפטריות” הוא כנראה תופעה חברתית ולא כימית: אנשים ציפו לחזיונות כי כך נהוג, ולכן ראו אותם. ההסבר נראה סביר עד שנות ה־90, אז הגיעו סיפורים דומים מיוננן, אלפי קילומטרים מגינאה החדשה. ב־2008 הקדיש המיקולוג האמריקאי דייוויד אורורה מאמר ב־Economic Botany ל“אנשים הקטנים” של יוננן. אבל איזו פטרייה אשמה נשאר לא ברור: Lanmaoa asiatica תוארה רק ב־2015, לפי דגימות מהשוק.

מין אחד, אלפיים קילומטרים זה מזה

דומנאואר שמע לראשונה על הפטרייה בשיעור של המיקולוג טום ברנס, והפך אותה לנושא עבודת הדוקטורט שלו במעבדה של ברין דנטינגר במוזיאון להיסטוריה של הטבע של יוטה. ב־2024 נודע לו שקהילה בהרי הקורדילרה בצפון הפיליפינים אוכלת פטריית בר בשם סדסדם. לדברי התושבים, גם היא מביאה אנשים קטנים, ויש להם שם משלהם: אנסיסיט.

דומנאואר נסע לשם עם מדריכים מקומיים ואסף דגימות. כפי שהוא כותב, איש לא חקר מדעית את הפטריות של האזור לפניו. ניתוח DNA הראה שסדסדם והג׳יאן שואו צ׳ינג של יוננן הם מין אחד, Lanmaoa asiatica. יותר מאלפיים קילומטרים של ים והרים מפרידים בין שני המקומות, ועד כה סברו שהפטרייה גדלה רק בסין.

שתי קהילות שלא יודעות דבר זו על זו, ואוכלות את הפטרייה בדרכים שונות, מתארות את אותו הדבר. “זה מצביע על כך שהשפעות פסיכולוגיות מוזרות אלה אינן ביטויים תרבותיים או צירופי מקרים”, אמר דומנאואר בהודעה לעיתונות של האוניברסיטה.

מבין 17 מיני Lanmaoa שהצוות ספר, רק L. asiatica נראה כגורם לחזיונות. קרוב משפחתה הקרוב ביותר גדל בצפון אמריקה. איש לא דיווח על חזיונות אחרי אכילתו, אם כי ייתכן שפשוט לא שמו לב: כמעט אף אחד לא אוכל את הפטרייה ההיא.

הפטרייה מגינאה החדשה נותרה לא מאומתת. דנטינגר ניסה לאסוף אותה בפפואה גינאה החדשה, אבל מזג אוויר יבש בצורה חריגה הפריע.

אין פסיכדליים, גם לא בגנים

הפטריות ההזייתיות המוכרות ביותר מייצרות אחד משני חומרים: פסילוסיבין, כמו “פטריות הקסם”, או חומצה איבוטנית, כמו האמניטה הזבובנית. כדי לבנות מולקולה כזו הפטרייה זקוקה לגנים, מעין מתכון לאנזימים שמרכיבים אותה שלב אחר שלב. בגנום של L. asiatica חסר לא רק החומר המוגמר אלא דף המתכון עצמו, אפילו לא התאמה רחוקה. גם בדיקות כימיות לא מצאו דבר. “לא מצאנו שום זכר להם”, אומר דומנאואר.

עכשיו נזכרים בטיימר של המסעדה. הבישול הורס את החומר הלא ידוע, ולכן פטרייה מבושלת היטב נחשבת ביוננן למעדן. החוקרים משווים דגימות חיות ומבושלות ומחפשים מה נעלם בחום. לדברי דומנאואר, הם צמצמו את החלק הפעיל של המיצוי לקומץ מועמדים. עכברים שקיבלו את מיצוי הפטרייה התנהגו באופן שונה בבירור מקבוצת הביקורת, אך מהתנהגות של עכבר אי אפשר לדעת עד כמה זה קרוב לחזיון אנושי.

דומנאואר מניח שייתכן שהאשם אינו אלקלואיד כלל, המשפחה שכוללת כמעט כל חומר הזייתי מוכר, אלא חלבון גדול. חלבונים מתפרקים לא פעם בחימום, כך שהרעיון לפחות לא סותר את טיימר המטבח. לעת עתה זה ניחוש ולא תוצאה.

למה המוח מצייר אנשים קטנים

עבור הרפואה הממצא חשוב ביותר מטעם האקזוטיקה שלו. הזיות ליליפוטיות מלוות מחלות רבות. ב־2021 בלום ריכז 226 מקרים מתועדים, וחצי מהם נבעו משלוש סיבות: סכיזופרניה, הפרעת שימוש באלכוהול ואובדן ראייה. ב־8% מהמקרים המטופל מת, אך אלה היו אנשים שהחזיונות ליוו אצלם מחלה בסיסית. בלום קובע במפורש שההזיות האלה אינן תמימות כפי שהניחו באופן מסורתי.

איך המוח מייצר אותן לא מובן עד הסוף. הסבר אחד שבלום שוקל הוא שאזורי הראייה במוח, כשהם נשללים מהקלט הרגיל, מתחילים לצייר מעצמם. בפשטות, זה כמו מסך שכשהאות חלש מציג תמונות משלו במקום ריק. אין פלא שאובדן ראייה הוא בין הגורמים המובילים.

הבעיה היא שקשה לחקור חזיונות כאלה. הם מגיעים בלי אזהרה, אצל חולים ומבוגרים, ואי אפשר לזמן אותם במעבדה. ג׳יאן שואו צ׳ינג שונה. “היא מייצרת את האפקט הזה באופן אמין, ואילו מצבים אלה מעוררים אותו רק לעיתים נדירות מאוד”, מסביר דומנאואר. אם המולקולה תימצא, מדעני המוח יקבלו לראשונה דרך להפעיל הזיות ליליפוטיות לפי לוח זמנים ולראות אילו חלקים במוח פעילים. לעת עתה, כותב בלום, הרופאים מטפלים לא בחזיונות עצמם אלא במחלה שמאחוריהם, ומולקולה כזו עשויה לחשוף את המנגנון של החזיונות עצמם.

בעוד הצוות של דנטינגר עובר על המיצוי מקטע אחר מקטע, הטבחים ביוננן ממשיכים לטגן את הפטרייה בדיוק חמש עשרה דקות. בלי לדעת, הם מריצים כבר זמן רב את הניסוי שהמדענים רק מתחילים: בודקים כמה חום דרוש עד שמולקולה לא ידועה מפסיקה להראות לאנשים ליליפוטים.