// תוכן עניינים
כל ההגנה נשענה על רעיון אחד: ביטקוין הוא רק רישום אלקטרוני חסר ערך משל עצמו, ואי אפשר לשדוד מאדם דבר חסר ערך. הנאשם סייע לחבורה שאיימה על משפחה באי התאילנדי קו סמוי ואילצה אותה למסור 2.48 ביטקוין. בית המשפט העליון של תאילנד דן בטענה בהרכב מלא ודחה אותה. תקציר של פסק הדין פורסם ב-28 באוקטובר 2026: ביטקוין הוא רכוש, והחוק מגן עליו מפני שוד באותו אופן שבו הוא מגן על ארנק.
האם אפשר לגנוב דבר שאי אפשר להחזיק ביד? זו נשמעת שאלה תמימה, אבל משפטנים רבים על כך יותר מעשור, ומדינות עדיין עונות עליה אחרת. בית משפט בטוקיו קבע ב-2015 שאי אפשר להיות בעלים של ביטקוין בכלל. כבר בשנות ה-90 של המאה ה-19 בית משפט גרמני הלך באותו היגיון וזיכה אדם שגנב חשמל: זרם אינו “דבר”. התשובה משפיעה על חיי היום-יום. האם המשטרה תקבל תלונה על גניבה? ומי יקבל את המטבעות כשבורסה קורסת?
בית קפה באי קו סמוי
השוד התרחש ב-15 בספטמבר 2022 בבית קפה באי קו סמוי. חמישה גברים זרים התיישבו מול גבר ואשתו, אזרחית רוסיה. לפי אחד התיאורים של המקרה, הם נתנו להבין שהם מכירים את מסלולי התנועה של המשפחה, איימו על ילדם הקטן של בני הזוג והכו את הגבר בפניו. תחת הלחץ הזה קנתה האישה 2.480801 BTC תמורת 50,000 דולר, כ-1.878 מיליון באט באותה עת, ושלחה אותם לארנק שבשליטת אחד התוקפים.
במסמכי בית המשפט שם הנאשם לא מופיע; הוא מכונה “מר A”. לפי הדיווחים על פסק הדין, הוא לא היה בין חמשת הגברים בבית הקפה. תפקידו היה אחר: הוא ארגן לחבורה את ההגעה לאי, את הלינה ואת הבריחה במעבורת. בית המשפט הנדון גזר עליו 15 שנות מאסר, ואז הפחית שליש מהעונש משום שעדותו סייעה לתיק. נותרו עשר שנים. בית המשפט הורה לו גם להשיב את הביטקוין לקורבנות, ואם לא יוכל, לשלם להם 1.878 מיליון באט. לפי CoinDesk, בית המשפט העליון אישר את עונש עשר השנים.
ההגנה לא הייתה ריקה כפי שהיא נשמעת. סעיף 137 בחוק האזרחי והמסחרי של תאילנד, שבית המשפט העליון עצמו מצטט, מגדיר “דבר” כחפץ מוחשי, משהו שיש לו גוף פיזי. אי אפשר להרים ביטקוין. אין לו משקל ואין לו גודל.
בית המשפט ענה בשוק. לביטקוין יש מחיר שוק, אפשר להמיר אותו במזומן בכל פעם שמופיע קונה, וכל אחד יכול להחזיק בו. שווייו לפחות כמה ששילמו עליו. השופטים הפנו גם לצו מ-2018 בנושא נכסים דיגיטליים, שמתאר קריפטו כנתונים אלקטרוניים המשמשים לתשלום עבור סחורות ושירותים. מכתב של בנק תאילנד קובע שקריפטו אינו אמצעי תשלום חוקי; השופטים דחו אותו כתשובה לשאלה אחרת. גם בחפיסת זהב או בציור אי אפשר לשלם על מצרכים, ובכל זאת אפשר לגנוב את שניהם. להיות כסף ולהיות רכוש הן שתי שאלות נפרדות.
זרם הוא גם לא “דבר”
אותו ויכוח כבר התנהל בעבר, ואז ההגנה ניצחה. בין 12 ל-17 בינואר 1895 הפעיל אדם בקיל את המנוע שלו בזרם מתחנת הכוח המקומית, בלי כוונה לשלם. בית המשפט האזורי בקיל זיכה אותו. גניבה לפי החוק הפלילי הגרמני פירושה לקיחת דבר מטלטלין, ו"דבר" נדרש שיהיה לו גוף פיזי. חשמל, קבעו השופטים, הוא כוח או מצב של חומר, לא חומר. ב-20 באוקטובר 1896 ה-Reichsgericht, בית המשפט העליון של גרמניה בלייפציג, הותיר את הזיכוי על כנו.
בית משפט אינו יכול להעניש בלי חוק, ולכן המחוקקים כתבו אחד. ב-9 באפריל 1900 העבירה גרמניה חוק נגד “נטילת עבודה חשמלית”, שהעונש עליה מאסר או קנס של עד 1,500 מארק. הוא קיים עד היום כסעיף 248c בחוק הפלילי הגרמני, בפרק העוסק בגניבה. אבל נטילת זרם מעולם לא הפכה לגניבה.
לביטקוין אותה בעיה כמו לזרם: אי אפשר לשים אותו בכיס. והוא פחות פיזי אפילו מזרם. חשמל לפחות זורם בכבלים; ביטקוין קיים רק כסכום של רישומים בפנקס משותף של העברות.
458 מטבעות שאיש לא יכול היה להחזיק בבעלות
ב-2014 קרסה Mt. Gox, בורסת ביטקוין בטוקיו, אחרי שכמות עצומה של ביטקוין נגנבה ממנה. לקוח אחד ביקש מהנאמן לפשיטת הרגל להחזיר לו את 458 המטבעות שלו. ההיגיון שלו היה פשוט: אם הביטקוין שלי, צריך להוציא אותו ממסת הפשיטה ולהשיב לי אותו.
באוגוסט 2015 בית המשפט המחוזי בטוקיו דחה אותו. הקוד האזרחי של יפן מכיר בבעלות רק על דברים מוחשיים. הלקוח טען שרישום הבלוקצ’יין הוא הביטקוין שלו ושהוא לבדו שולט בו. בית המשפט לא קיבל אף אחת מהטענות. הבלוקצ’יין שומר היסטוריה של העברות, ו"יתרה" מתגלה רק כשמחברים את ההעברות. אין רישום יחיד שהוא הביטקוין עצמו.
זה היה פסק דין של ערכאה ראשונה, שמחייב רק את הצדדים לו. ועדיין הוא מראה בדיוק לאן מוביל ההיגיון הזה.
אם אי אפשר להיות בעלים של ביטקוין, לקוח של בורסה שקרסה הוא עוד נושה אחד שממתין בתור.
פנטהאוז שנקנה ב-USDT של מישהו אחר
בסינגפור ב-2023 השאלה צפה בתיק של גיליון שכר. הו קאי שין עבדה אצל קבלן ששילם לעובדים בקריפטו בבורסת Bybit, והיא לבדה ערכה את גיליונות התשלומים החודשיים. בין 31 במאי ל-31 באוגוסט 2022 שמונה תשלומים חריגים שלחו 4,209,720 USDT לארבע כתובות. אחד מהארנקים האלה, כך עלה מרישומי הספק שלו, נרשם עם תעודת הזהות שלה וסלפי. הו האשימה בן דוד בשם ג’ייסון, שכביכול השתמש במחשב הנייד שלה. בית המשפט הגיע למסקנה שג’ייסון לא היה קיים או שלא מילא תפקיד כזה.
לפי Bybit, הכסף הלך על מכונית חדשה בכ-362,000 דולר סינגפורי ועל מוצרי לואי ויטון בשווי 30,000 דולר סינגפורי. הו גם ביטלה דירה ממשלתית שכבר הזמינה, ועם בעלה קנתה פנטהאוז בבעלות מלאה בשווי של כמעט 3.7 מיליון דולר סינגפורי. השופט פיליפ ג’יירטנאם כתב שלמחזיק בנכס קריפטו יש זכות קניין ב"זכות תביעה" (thing in action). חשבו על כסף בחשבון בנק: אי אפשר לגעת בו, אבל הוא שלכם, ובית משפט יגן עליו. מאחר ש-USDT, מטבע יציב הצמוד לדולר, הוא רכושו של מישהו, בית המשפט יכול היה לעשות יותר מאשר להורות להו לשלם חוב. הוא יכול היה להורות להחזיר את המטבעות עצמם לבעליהם.
המטבעות של הלקוחות, לא של הבורסה
לסיפור של Mt. Gox יש תמונת ראי, והיא מגיעה ממדינה של משפט מקובל, שבה חלק גדול מהחוק נבנה מפסקי דין קודמים. ב-2020 השופט גנדל בניו זילנד עסק בקריסתה של Cryptopia, בורסת קריפטו שנפרצה. הוא פסק שהמטבעות בבורסה שייכים ללקוחות ושל-Cryptopia רק החזיקה אותם בנאמנות עבור יותר מ-900,000 איש. לפסק דין כזה יש מפסידים. כשהמטבעות יצאו מהקופה המשותפת, נושיה האחרים של Cryptopia נותרו עם פחות: במקום לקבל בחזרה כ-85% ממה שהגיע להם, הם יכלו כעת לצפות לפחות ממחצית.
בריטניה עיגנה זאת בסופו של דבר בחוק. ב-2 בדצמבר 2025 נכנס לתוקף חוק הנכסים הדיגיטליים. המשפט האנגלי הכיר עד אז בשני סוגי רכוש אישי: דברים שאפשר להחזיק, וזכויות שאפשר לאכוף, כמו שטר חוב או כסף בחשבון בנק. עכשיו דבר כבר לא מאבד הגנה כרכוש רק משום שהוא לא נכנס לאף אחת מהקופסאות. קריפטו יכול להיחשב סוג שלישי. היכן תסתיים הקטגוריה השלישית הזאת, בתי המשפט יצטרכו לברר.
רוסיה למדה לתפוס אותו ראשונה
האישה שנשדדה בבית הקפה בקו סמוי היא אזרחית רוסיה, וארצה הגיעה לאותה תשובה מהכיוון ההפוך: היא התחילה מתפיסה. ב-20 בפברואר 2026 חתם הנשיא ולדימיר פוטין על חוק שלפיו מטבע דיגיטלי נחשב רכוש לצורכי החוק הפלילי. החוק עוסק בעיקר בתפיסה ובהחרמה. חוקרים יכולים לקחת כונן הבזק, ארנק חומרה או מחשב שמחזיקים את המפתחות, או, כשהדבר אפשרי טכנית, להעביר את המטבעות לכתובת שבשליטת המדינה.
ארבעה חודשים אחר כך, ב-16 ביוני 2026, מליאת בית המשפט העליון של רוסיה עדכנה את ההנחיות שלו מ-2002 בנושא גניבה, שוד ושוד מזוין. הרשימה שלו של דברים שאפשר לגנוב כוללת עכשיו מטבע דיגיטלי וזכויות דיגיטליות, לצד יתרות בנק ורובלים דיגיטליים. גניבה של נכסים כאלה הושלמה ברגע שהם עוזבים את חשבון הקורבן. עבור קורבנות זה אומר שבתי המשפט צריכים להתייחס ללקיחת הקריפטו של מישהו כגניבה או כשוד, בדיוק כמו לקיחת כסף מחשבון בנק.
ההכרה פועלת לשני הכיוונים, והרצף הרוסי מבהיר זאת. רכוש הוא מה שהחוק מגן עליו מפני גנבים, וגם מה שהוא יכול להקפיא ולהחרים. עבור מחזיקי ביטקוין זו עסקה הוגנת: כל עוד מטבע נחשב נתונים בלבד, קשה להעניש את הגנב וקשה להחזיר את המטבע.
פיצוי במחירי 2022
נותרה המשפחה מבית הקפה בקו סמוי. בית המשפט קשר את ערך הביטקוין למחיר שעלה, ולכן אם המטבעות לא יוחזרו, הפיצוי נקבע במחיר הזה: 1.878 מיליון באט. ב-30 באוקטובר 2026, אחרי הפריצה ל-Binance, ביטקוין ירד מתחת ל-77,000 דולר. אותם 2.48 BTC שווים עכשיו כ-190,000 דולר, כמעט פי ארבעה ממה שהאישה אולצה לשלם עליהם.
אם המטבעות לא יימצאו לעולם, המשפחה תקבל במזומן בערך רבע מערכם הנוכחי. להכריז על ביטקוין כרכוש היה רק חצי מהעבודה. המאבק הבא הוא על איזה מחיר נחשב: מה שעלה אז, או מה ששווה עכשיו.
