// תוכן עניינים
ב-30 באוקטובר 2026 עבר לוויין של גוגל מעל סבאלברד שבנורווגיה, ותחנת הקרקע קיבלה ממנו שיר קצר. המהנדסים ביקשו ממודל השפה שעל הסיפון לכתוב הייקו על החיים בחלל. הוא ענה: “Blue marble below / Data streams in silent grace / Starlight feeds my core.” ואז הוסיף אימוג’י ניצוץ.
טראוויס ביילס, ראש הפרויקט, דיווח על כך כעל התשובה הראשונה של בינה מלאכותית שהופקה במסלול על ידי אחד משבבי מרכזי הנתונים של גוגל עצמה. הלוויין הוא אב טיפוס של Project Suncatcher, התוכנית של גוגל להציב מרכזי נתונים בחלל.
השיר יצא משבב אחד מתוך ארבעה, ולוויין מסוגל להפעיל אותו רק כ-20 דקות בכל פעם. ולפי החישוב של גוגל עצמה, לוויינים כאלה יחליפו מרכזי נתונים בקרקע רק אם סטארשיפ ישוגר כל יומיים במשך עשר שנים.
ארבעה שבבים וקילוואט אחד
את הלוויין בנתה חברת Planet, ומשימת השיתוף Transporter-18 של SpaceX הביאה אותו למסלול ב-1 באוקטובר. בפנים ארבעה שבבי TPU, כלומר יחידות עיבוד טנזורים: שבבים שגוגל מתכננת כדי להריץ בינה מלאכותית במרכזי הנתונים שלה. המודל שעל הסיפון הוא Gemma 4, מודל פתוח של Google DeepMind.
תקציב ההספק שלו צנוע. הפאנלים הסולאריים מספקים עד קילוואט אחד, פחות ממה שמושך קומקום חשמלי רגיל. לכן, כך מדווח TechCrunch, רק אחד מארבעת ה-TPU יכול לפעול בכל רגע, וכ-20 דקות בלבד.
גם ל"ראשון" הזה מגיעה הערת שוליים. גוגל מכנה את זה התשובה הראשונה של בינה מלאכותית משבב TPU ברמת מרכז נתונים במסלול, והניסוח זהיר. את Gemma עצמה כבר שלחו לחלל. בסוף 2025 הסטארטאפ Starcloud שיגר לוויין עם שבב גרפי Nvidia H100, אימן במסלול מודל קטן על מחזותיו של שייקספיר והריץ גרסה מוקדמת יותר של Gemma. ההודעה הראשונה שלו לכדור הארץ נפתחה ב-“Greetings, earthlings.” החידוש כאן הוא השבב של גוגל עצמה, זה שהיא רוצה לבנות סביבו את המערכת כולה.
למה לסחוב שרת לחלל
בינה מלאכותית צורכת יותר חשמל משנה לשנה, ובניית מרכזי נתונים על הקרקע נעשית קשה יותר ויותר. במאי 2026 סקר של Heatmap News, שצוטט ב-CNBC, מצא ששבעה מכל עשרה אמריקאים יתנגדו למרכז נתונים ליד ביתם, לעומת ארבעה מכל עשרה שנה קודם לכן. רשויות מקומיות מציעות הקפאות. תושבים נאבקים על מים ועל קרקע.
בחלל אין שכנים, והשמש כמעט אף פעם לא שוקעת. במתווה הפרויקט מ-2025 גוגל כותבת שפאנל סולארי במסלול המתאים מפיק עד פי שמונה יותר אנרגיה מאשר על כדור הארץ. המסלול הזה, המכונה סינכרוני לשמש של שחר-ודמדומים, נע לאורך הקו שבין יום ללילה, כך שלוויין בו כמעט לא נכנס לצל של כדור הארץ.
התוכנית אינה לוויין אחד. גוגל משרטטת להקה של 81 חלליות בגובה כ-650 ק"מ. הענן כולו רחב בערך שני קילומטרים, ולוויינים סמוכים טסים במרחק של 100 עד 200 מטרים זה מזה, בערך כמו בין בתים ברחובות שכנים. כל אחד ישא עשרות שבבים, המקושרים בלייזרים, כך שהלהקה תחשב כמו מכונה גדולה אחת. לפי שעה אב הטיפוס טס לבדו. גוגל מתכננת לשגר ב-2027 שתי חלליות המקושרות בלייזר.
השגיאה שאף אחד לא מבחין בה
קרינה היא האויב העיקרי של אלקטרוניקה במסלול. חלקיק טעון יכול לחדור דרך שבב ולהפוך אפס לאחד בזיכרון. זה נשמע תמים, אבל בתוך רשת עצבית זה עלול לקלקל תשובה בלי שאיש ישים לב.
לפני השיגור לקחה גוגל את שבבי ה-TPU מדור Trillium למאיץ חלקיקים באוניברסיטת קליפורניה בדייוויס וירתה עליהם אלומת פרוטונים. מרווח הביטחון התברר כרחב. החלק הרגיש ביותר, זיכרון בעל רוחב פס גבוה (HBM), התחיל להתנהג שלא כשורה רק במינון של כמעט פי שלושה ממה ששבב מוגן היה סופג בחמש שנים במסלול. שבב אחד ספג פי 20 מהמינון של חמש שנים (15 קילורד לעומת 750 רד) ועדיין לא קרס לגמרי.
אחר כך הבינו המהנדסים שסביב שבבי הבדיקה היה יותר מתכת מאשר יהיה במסלול, ולכן חזרו על הניסוי. שגיאות הלוגיקה עלו מעט. עבור מודל שעונה על שאילתות ביילס מכנה את הקצב הזה נמוך מאוד: בערך שגיאה אחת למיליון פעולות. אבל באימון ענק, עם אלפי שבבים שעובדים חודשים, זו כבר בעיה, הוא אומר: סיבית פגומה עלולה להיכנס למודל עצמו, ולא רק לתשובה אחת. “We’ve done testing on the ground, but you know, there’s no test that’s completely as good as the real thing”, אמר ביילס. הלוויין נמצא שם כדי להיות הדבר האמיתי.
1,800 שיגורים
החלק הקשה במרכז נתונים בחלל אינו השבבים. זה המשלוח, וגוגל עשתה את החשבון בעצמה. אם מחירי השיגור ירדו ל-200 דולר לקילוגרם עד אמצע שנות ה-30, היא מעריכה, מרכז נתונים מסלולי יעלה לכל קילוואט בערך כמו חשבון החשמל של אותו מרכז נתונים על כדור הארץ.
בתחילת אוקטובר 2026 גוגל פרסמה גרסה שעברה ביקורת עמיתים של הניתוח, שאמורה לראות אור בכתב העת Joule. היא מפרטת מה המחיר הזה מחייב. המחברים יצאו מהקצב שבו ירדו עלויות השיגור מאז ה-Falcon 1 הראשון: בערך 20% בשנה. רקטות מוזלות ככל שהן טסות יותר, כמו כל מוצר בייצור המוני, ולכן קילוגרם זול צריך להרוויח בטיסות. כדי שסטארשיפ ילך בדרכו של Falcon 9, הוא יצטרך להעלות למסלול 370,000 טונות. בעומס של 200 טונות לטיסה זה כ-1,800 טיסות לאורך עשר שנים, כלומר כ-180 בשנה.
ל-SpaceX, החברה שאמורה להעלות את מרכזי הנתונים האלה, יש ספקות משלה. בינואר 2026 איילון מאסק כינה מרכזי נתונים מסלוליים “no brainer”. ובכל זאת, בתשקיף ההנפקה שלה SpaceX הזהירה משקיעים שתוכניות המחשוב המסלולי שלה לבינה מלאכותית “may not achieve commercial viability”. לשון זהירה היא סטנדרט בתשקיפים כאלה, אבל התלות מנוסחת במפורש: התוכנית עובדת רק אם סטארשיפ יטוס בהיקף גדול. ביילס עצמו לא מבטיח שום דבר מהיר וקורא ל-Suncatcher “long-term moonshot”.
ההייקו מעל סבאלברד הוכיח שהקישור והשבב עובדים. כל השאר תלוי ברקטה שתצטרך לטוס 180 פעמים בשנה. מאז טיסת המבחן המלאה הראשונה שלו באפריל 2023, סטארשיפ מעולם לא טס יותר מחמש פעמים בשנה.
